החלטה בתיק רע"פ 7135/13

1.             לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה,  בעפ"א 36090-01-13 (כב' השופט א' אליקים), מיום 4.9.2013, אשר דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה, בתו"ח 24381-06-10 (כב' השופט ע' קוטון), מיום 11.11.2012.

           בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה, אשר ניתן על-ידי בית משפט השלום בחיפה (להלן: בית משפט השלום), ביום 8.1.2013. ביום 22.10.2013, הוריתי על עיכוב ביצוע צו ההריסה, וזאת עד למועד ההכרעה בבקשת רשות הערעור. 

רקע והליכים קודמים

2.        נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות שונות על-פי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). בכתב האישום המתוקן, פורטו שלושה אישומים שונים.

           על-פי האישום הראשון, נמצא כי ב-5 מועדים שונים (בתאריכים: 10.3.2008, 19.5.2008, 11.6.2008, 30.9.2009 ו-20.6.2010) עשה המבקש שימוש ב-12 מבנים ו/או בעבודות בנייה שנבנו ללא היתר ובסטייה מהיתר, אשר בוצעו במקרקעין, הידועים כחלקה 31 בגוש 20323, במרחב התכנון המקומי (גלילי) של הוועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה (להלן: המקרקעין). באישום הראשון ייוחסו למבקש עבירות של שימוש ללא היתר, שימוש במקרקעין בסטייה מתוכנית ושימוש חורג בקרקע חקלאית, בניגוד לסעיפים 204 (א), (ב), (ג) ביחד עם סעיף 208 לחוק התכנון והבניה.

           על-פי האישום השני,         במועדים המפורטים באישום הראשון, נמצא כי המבקש עשה שימוש ללא היתר במבנים ובשטחים מושא האישום הראשון, כגן ואולם אירועים, וכמחסן לאחסון מטלטלין הנדרשים להפעלת גן אירועים, לרבות שולחנות, כסאות, מקררים, מתקן לצליית בשר ועוד. באישום זה, הואשם המבקש בעבירות של שימוש במקרקעין ללא היתר, שימוש במקרקעין בסטייה מתוכנית, שימוש במקרקעין בסטייה מהיתר ושימוש חורג בקרקע חקלאית, בניגוד לסעיפים 204 (א), (ב), (ג) ביחד עם סעיף 208 לחוק התכנון והבניה.

           האישום השלישי ייחס למבקש עבירות של אי קיום צו הפסקה שיפוטי וצו למניעת פעולות, מיום 11.6.2008,  בניגוד לסעיפים 240 ו-249 ביחד עם סעיף 208 לחוק התכנון והבנייה. זאת, בשל העובדה, כי ביום 30.9.2009, וביום 20.6.2010, נמצא כי המבקש המשיך להפעיל במקרקעין ובמבנים שבהם, גן אירועים ואולם אירועים, וכן השתמש במקרקעין כמחסן לאחסון מטלטלין הנדרשים להפעלת גן אירועים, לרבות שולחנות, כסאות, מקררים, מתקן לצליית בשר ועוד. המדובר בשימושים שאינם חקלאיים, ואלה נעשו בניגוד לצו שנמסר לידי המבקש.

3.        ביום 11.11.2012, הורשע המבקש, לאחר ניהול משפט הוכחות, בעבירות אשר ייוחסו לו בכתב האישום, לגבי 11 מבנים או עבודות בניה, כמפורט בסעיפים 1.1, 1.2 ו-1.4 עד 1.12 לאישום הראשון. בכל הנוגע למיקום סככה, כאמור בסעיף 1.3 לאישום הראשון, זוכה המבקש מחמת הספק.

4.        בגזר הדין, מיום 8.1.20123, השית בית משפט השלום על המבקש ארבעה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, שתוקפו מיום 15.9.2013; קנס בסך של 100,000 ש"ח או 100 ימי מאסר תמורתו; בית המשפט ציווה על המבקש להרוס את המבנים (למעט הסככה), ולפנות את ההריסות מן המקרקעין, עד ליום 15.9.2013, אלא אם עד למועד זה יינתן למבקש היתר בניה כדין; כמו כן, הורה בית המשפט למבקש שלא לעשות שימוש שאינו כדין במקרקעין; וחייב אותו לחתום על התחייבות כספית בסך 50,000 להימנע, למשך שלוש שנים, מיום 15.9.2013, מביצוע עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה. בנוסף, קבע בית משפט השלום, כי במידה שהמבקש לא יבצע את צו ההריסה, תהא רשאית הועדה המקומית לתכנון ובניה לבצע את ההריסה, ללא מגבלות זמן, ולהיפרע מן המבקש בגין הוצאותיה.

5.             המבקש ערער, הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין, לבית המשפט המחוזי בחיפה. בערעורו, טען המבקש, כי יש לזכותו מכל העבירות שיוחסו לו,  שכן: לא הוצגו ראיות לעניין שטחי הבניה או עבודות הבניה, אשר פורטו באישום הראשון; הגנתו נפגעה  בשל העלמות מסמכים מתיק הבניה; לא הוכח קיומו של שימוש חורג, ובכלל זה, בנוגע להפעלת אולם אירועים. לחלופין, עתר המבקש כי בית המשפט המחוזי יתערב לקולה בכל מרכיבי גזר הדין, לרבות בצו איסור השימוש ובצווי ההריסה.

           המשיבה, מצדה, ערערה על זיכויו החלקי של המבקש, באשר למיקום הסככה, וביקשה אף היא להתערב בגזר הדין, ולהורות גם על הריסת הסככה, תוך קביעה, כי במידה שהמבקש לא יבצע את צו ההריסה, תהא הועדה המחוזית רשאית לעשות כן, במקומו.

6.        בפסק דינו, מיום 4.9.2013, בחן בית המשפט המחוזי את הכרעת הדין, וקבע כי: "הכרעת הדין מנומקת היטב תוך הסתמכות על עדויות ומסמכים אותם בחן בית משפט לפרטי פרטים, ולאחר עיון בפרוטוקולי הדיונים ובמוצגים שהוגשו לא מצאתי כי יש לראות במקרה זה, מקרה חריג המצדיק התערבות בקביעותיו של בית המשפט".

           אשר לגזר הדין, ציין בית המשפט המחוזי, כי העונש שהוטל על המבקש הוא העונש הראוי, בנסיבות העניין, ואין לראותו כחורג במידה קיצונית מן העונשים המוטלים במקרה שכזה, לרבות בשאלת ההמנעות מהטלת מאסר בפועל.

           לנוכח האמור לעיל, דחה בית המשפט המחוזי את שני הערעורים, בקובעו, כי על המבקש לבצע את צווי ההריסה בעצמו, לא יאוחר מיום 10.10.2013, ובמידה שהמבקש לא יבצע את צווי ההריסה, תהא רשאית המשיבה לבצע את ההריסה בעצמה, ולהיפרע מן המבקש בגין הוצאותיה.

בקשת רשות הערעור

7.        בבקשת רשות הערעור שלפניי, משיג המבקש על קביעותיו של בית המשפט קמא,  ולגישתו, הן בית המשפט המחוזי והן בית משפט השלום לא הסיקו את המסקנות ההגיוניות והמתחייבות מן הראיות, אשר הוצגו בפניהם. המבקש חזר על טיעוניו בפני הערכאות הקודמות, לפיהן: המשיבה העלימה את תיק הבקשה למתן היתר, ומסמכים מתוכו, את דו"חות הפיקוח, ואת טופס 4 - מסמכים אשר יש בהם כדי להביא לזיכויו של המבקש מן העבירות, אשר יוחסו לו בכתב האישום; כי כתב האישום הוגש באופן סתמי וכללי, ומבלי לציין מה נבנה לפי ההיתר ומה נבנה בחריגה מן ההיתר; כי בהגשת הראיות הנוספות במהלך הדיון, ניסתה המשיבה להכשיר את כתב האישום הסתמי; כי לא הוכח שהמבקש השתמש במבנים כגן אירועים; וכי יש במחדלי החקירה, בעניינו של המבקש, כדי להביא לזיכויו. 

           לחלופין, וככל שבית המשפט יגיע למסקנה כי אין להתערב בהכרעת הדין, טען המבקש, כי בית המשפט המחוזי שגה, עת נמנע מלהתערב בגזר דינו של בית משפט השלום, שכן מדובר בגזר דין חמור, לא מידתי, ומחוסר כל בסיס, בהתחשב בנסיבות העניין. בשל כך, סבור המבקש, כי מן הדין ומן הצדק להתערב בגזר הדין, ולהקל ברכיבי הענישה של המבקש.

דיון והכרעה

8.        לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובצרופותיה, נחה דעתי כי אין להעתר לה.